פסק-דין בתיק ת"א 69106/04

1.    התובע, קרול הרשקוביץ, מבקש לחייב את הנתבעת בהשבת סכומים שגבתה ממנו לטענתו שלא כדין בגין שתי הלוואות שנפרעו על ידו מיוזמתו, קודם זמנן. הוא מעמיד את תביעתו על סכום של 150,000 ש"ח, כשסכום של 132,000 ש"ח נתבע כהשבה, ו-18,000 ש"ח כפיצוי בשל עוגמת נפש.

2.    ואלה הן העובדות הצריכות לעניין. 

התובע נטל מהנתבעת את שתי הלוואות בסמיכות זמנים: הראשונה שבהן, בסכום של 140,000 ש"ח הועמדה לרשותו 29.8.2000 והשניה - בסכום של 80,000 ש"ח הועמדה לרשותו ב-7.11.2000. כספי ההלוואה הראשונה שימשו בידי התובע לסילוק חוב ולהסרת העיקול שרבץ בגינו על דירה שירש מאמו; את ההלוואה השניה נטל לצורך עיסוקו. נוסח ההסכמים עליהם חתם התובע בקשר לשתי ההלוואות זהה והם יכונו להלן " הסכם ההלוואה".

ההלוואות צמודות לשער הדולר; נושאות ריבית (אפקטיבית) של 28.0732% לשנה, ואמורות להיפרע בתשלומים חודשיים על פני תקופה של 10 שנים. על פי לוח הסילוקין של שתי ההלוואות, ההחזר החודשי בגינן עומד על סכום נומינלי של כ-5,000 ש"ח.

אותה דירה שלצורך הסרת העיקול עליה נלקחה ההלוואה הראשונה, שמשה כבטוחה להלוואות שהתובע נטל מהנתבעת באופן שלטובת הנתבעת נרשמו: משכון על זכויות התובע בדירה וכן הערת אזהרה בדבר התחייבותו לרשום על הדירה משכנתא מדרגה ראשונה.

עד מהרה גילה התובע שהוא מתקשה לעמוד בהחזר החודשי בגין ההלוואות, וביוני 2001 פנה לבקש את הסכמת הנתבעת לסילוק ההלוואות מכספי התמורה ממכירת הדירה שאת זכויותיו לגביה מישכן להבטחת ההלוואות.

הנתבעת נענתה, אך דרשה כתנאי להסכמתה לפירעון המוקדם של ההלוואות, פיצוי בשיעור הקבוע בהסכם ההלוואה למקרה של הפרת ההסכם. לפי סעיף 24 להסכם ההלוואה, כאשר הנתבעת מעמידה את ההלוואה לפירעון מידי עקב הפרת ההסכם על ידי הלווה, היא זכאית לפיצוי ששיעורו עומד על " 50% מיתרת החוב הבלתי מסולקת כשהיא מחושבת למועד ההפרה".

נראה שבין הצדדים נוהל משא ומתן בעניין גובה הפיצוי בשל הקדמת מועד הפירעון, מאחר שבפנייה הראשונה בכתב מה-18.6.01 מבקש התובע לאפשר לו למכור את הדירה ולהשיב את החוב ובנוסף " להתחשב במצבי ולהפחית את הפיצוי המוסכם כמה שיותר" (נספח ה' לתצהיר מטעם הנתבעת) ובפניה השניה, מספר ימים לאחר מכן, מציין התובע: " הוחלט כי סכום הפיצוי לחברה יעמוד על 40% ולא 50% כפי שרשום בחוזה".

כן מציין התובע באותה פניה שיעמדו לרשותו חודשיים למכירת הדירה; כי התשלומים החודשיים יוקפאו בתקופה זו, וכי ידוע לו שהדבר יחשב כהפרת הסכם.

כשבועיים לאחר מכן, ב-3.7.2001, נחתם בין התובע לנתבעת הסכם שכותרתו: " הסכם פשרה". לפי הסכם זה, מוסכם בין הצדדים שיתרת החוב בגין שתי ההלוואות עומדת ליום 24.8.2001 על 356,183 ש"ח (סכום זה כולל כפי הנראה פיצוי לפי שיעור של 50% מיתכרת החוב), אך " לפנים משורת הדין" מסכימה הנתבעת לכך שהתובע ישלם עד למועד האמור סכום של 332,437 ש"ח, לסילוק סופי של החוב.

הסכם הפשרה קוים כפי הנראה ככתבו וכלשונו. הדירה שזכויות התובע לגביה מושכנו לטובת הנתבעת - נמכרה, והסכום שנדרש לסילוק החוב בגין שתי ההלוואות לפי הסכם הפשרה, שולם מתוך כספי התמורה מהמכירה.

3.    לפי כתב התביעה, סכום הפיצוי בגין הקדמת הפירעון חושב לפי 40% מהיתרה הבלתי מסולקת של החוב. כך טוענת גם התובעת. אך בעוד שהתובע טוען בכתב התביעה שבגין הפיצוי האמור הוא נדרש לשלם 30,000$ היינו, סכום השווה לפי השער היציג של הדולר ל-126,960 ש"ח, הרי לפי החישוב שצורף לתצהיר הנתבעת (הדף האחרון בנספח י'), הפיצוי לפי שיעור של 40% על יתרת חוב של 240,162.35 ש"ח הניב סכום של 96,084.94 ש"ח כך שבסה"כ היה על התובע לשלם לה סכום של 336,227.30 ש"ח.

הסכום שנקבע בהסכם הפשרה לסילוק החוב נמוך אפוא במקצת מהסכום האמור, ונמוך בכ-20,000 ש"ח מ-356,183 ש"ח שהוא לפי הסכם הפשרה הסכום המלא שהגיע לנתבעת עם הקדמת הפירעון של שתי ההלוואות.

4.    הסכם הפשרה נחתם אומנם ביולי 2001 ובוצע בסמוך לאחר מכן, אך תביעה זו להשבת סכומים ששולמו על פיו כפיצוי בגין הקדמת מועד הפירעון, הוגשה רק בנובמבר 2004.

עתה טוען התובע בכתב התביעה כי הפיצוי המוסכם בלתי סביר; עומד " בניגוד לחוק החוזים תרופות"; "הסעיף הדן בפיצוי המוסכם בגין עמלת פרעון מוקדם חסר כל פרופורציות והינו סעיף מקפח כהגדרתו בחוק החוזים האחידים ועל כן דינו להתבטל"; התובע נדרש בגינו "להיסחט ולשלם סך נוסף של 30,000$ נוספים מעבר לסכום יתרת ההלוואה".

אף שהתובע מבקש, בנוסף להשבת "הסך של 132,000 ש"ח שנלקח ממנו" גם השבה של " ריביות שנלקחו ממנו שלא כדין", הוא אינו נוקב בסכומן  בכתב התביעה ובא כוחו אישר במהלך שמיעת ההוכחות: "אין לנו טענות לגבי זה, הטענות שלנו הם לגבי הנושא של הפיצוי המוסכם" עמ' 10 לפרוטוקול).

בסיכומיו חוזר התובע על הטענות:

"ההסכם שחתם עליו הינו מקפח ו/או שלא בתום לב ו/או מנוגד לתקנת הציבור ובלתי הוגן";

הריביות שבהן חוייב התובע הן " ריביות נשך מופרזות חסרי כל פרופורציות";